אתרי הרובע

על-פי ההלכה היהודית אין לקבור בערי חומה בתוך תחום העיר, ובפרט לא בירושלים עיר הקודש. אולם משהחלו הקרבות הרצופים על הרובע (ד'-י"ט אייר, 28-13 במא 1948י) לא היה אפשר להוציא את החללים ממרתף בית-החולים 'משגב לדך' אל מחוץ לתחומי העיר. משחלפו עוד כמה ימים וגדל מספר החללים, הוחלט לבקש מהרבנים היתר מיוחד לקבורה זמנית בתוך הרובע, הרשות ניתנה, והמקום שנבחר היה בחצר קטנה סמוך למפקדת הרובע. כמה מתנדבים מתושבי הרובע כרו בור, ואז החלו ההלוויות.

בשלב הראשון, בי"ב אייר (21 במאי 1948), נטמנו 23 חללי הרובע בקבר-אחים. כעבור חמישה ימים נשנה הטקס, ועוד 11 חללים הובאו למנוחת עולמים. למחרת, ביום החמישי, האחרון והמר, נפלו ארבעה מהמגינים. גופותיהם הונחו באחד מחדרי 'בתי מחסה' שהפכו לבית-חולים זמני. כאשר הוחל בפינויים של החולים לעבר המנזר הארמני, בשעות אחר-הצהריים של יום השישי, אחזה אש בחדרים אלה והמגינים לא הספיקו להוציא את הגופות שנשרפו. לאחר זמן נקברו שרידיהן יחד עם חללים אחרים, וכך היו טמונים במקום זה 48 מלוחמי הרובע ותושביו.

מיד לאחר שחרור ירושלים זוהה המקום ואנשי הרבנות הצבאית חשפו את הקבר. בטקס ממלכתי הובאו הנופלים למנוחת עולמים ביום כ"ז תמוז תשכ"ז (4 באוגוסט 1967) ונטמנו במרומי הר הזיתים, בקבר-אחים גדול, הנשקף לעבר הרובע בו לחמו ונפלו.

כל הנופלים במילוי תפקידם חוילו לאחר מותם, ועל מצבתם נחקק סמל צה"ל ומספרם האישי. רוב הלוחמים היו בני 25-18 בנופלם, אך ישנם גם מבוגרים וצעירים יותר. העין אינה יכולה להינתק ממצבותיהם של כמה מהנופלים: יפה הרוש בת 16, משה מזרחי בן 17, וטוראי ניסים גיני, שהיה בן 10 בנופלו. צעיר לוחמי תש"ח שנפל בקרב, בשמשו כקשר באותו יום האחרון.